עם ישראל כשיצא ממצרים קיבל תורה, החזרה למצרים, לעומת זאת, כללה בתוכה התנערות גמורה מן התורה ומן האמונה. העיר תחפנחס הייתה יעד מרכזי לבבלים, ומבחינה זו היורדים טעו מאוד.

 

הירידה למצרים סגרה מעגל. עם ישראל כשיצא ממצרים קיבל תורה, החזרה למצרים בימי ירמיהו לא הייתה רק בקשת מקלט זמני, או אפילו קבוע, אלא התנערות גמורה מן התורה ומן האמונה הישראלית. נכון, קולות כאלה נשמעו גם בבבל (ראו יחזקאל כ', לב), ומאידך, גלות יהודית נאמנה התפתחה גם במצרים (בפרט באלכסנדריה) בימי בית שני; אבל הגל שירד למצרים (עם ירמיהו) מתוך חורבן כללי של יהודה, הרים דגל של עבודת אלילים (ויעיד הפרק הבא); כך גם הבינו חז"ל (ירושלמי סוכה פרק ה', א):

"תני רבי שמעון בן יוחי: בשלושה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים... ובשלשתן חזרו, ובשלשתן נפלו; אחת בימי סנחריב מלך אשור... ואחת בימי יוחנן בן קָרֵחַ...";

'תַחְפַּנְחֵס' (=תל דֶפנֵי, ממערב לקנטרה) שכנה בקצה הצפון-מזרחי של דלתת הנילוס, קרובה יחסית למרחב הלא-מצרי, ונמצאו בה שרידים בולטים של פולחנים שמיים, ושרידים רבים מיוון. המלחמות בין נבוכדראצר לבין הפרעונים השפיעו במיוחד על עיר גבול זו, ומבחינה זו היורדים טעו מאד. יהודה לא ישבה על דרכים חשובות, ואחרי חיסול המרד ושריפת ירושלים לא היו הבבלים נמשכים לעסוק בה (כמו שהיו מעדיפים כניעה על מצור של 3 שנים), אבל 'תַחְפַּנְחֵס' בקצה המזרחי של דלתת הנילוס הייתה יעד מרכזי לבבלים, והיא ודאי נפגעה פעמים רבות; גם אם נבוכדראצר לא כבש את מצרים, רק הציב את כסאו בפתח, לקח שלל ושביה, ויצא כמו רועה שעוֹטֶה עליו בגד (=מעיל; י-יב).

ב'תַחְפַּנְחֵס' לא נוסדה גלות יהודית במצרים, אלא נעשה ניסיון (נוסף) למחיקת האמונה היהודית עם הזהות היהודית, בתוך זירת המלחמות בין בבל למצרים על השלטון במרחב.

באדיבות אתר 929