ירמיהו נושא בדבריו קינה נבואית על העם ועל הארץ ועל החורבן שהולך ומתקרב. החורבן אמנם כבר נגזר בחטאי מנשה ויורשיו, אך נראה כי למאבק בין הקנאים לכנועים יהיה חלק לא קטן בו.
הקינה הנבואית ראשיתה בספר ירמיהו, אחרי מגילת התוכחות, שלא היה להם שומע. ירמיהו קונן גם על יאשיהו, וקינה זו כלולה במגילת איכה (דברי הימים ב ל"ה, כה; "והִנָם כתובים על הקינות"); ירמיהו קונן גם על עצמו (במיוחד איכה ג'); אבל לפני הכל נשא קינה נבואית על העם ועל הארץ, עוד לפני החורבן, עוד לפני המקוננות שתבואנה (ט', טז-יט).
בתור קינה נבואית, גם שאלת האַשמה תופסת כאן מקום מרכזי (ט', א-ח; יא-יג):
"מי האיש הֶחכם ויָבֵן את זאת...
על מה אבדה הארץ, נִצְתה כַמדבר מִבְּלי עֹבֵר?
ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם,
ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה..."
לפי זה, החורבן כבר נגזר בחטאי מנשה ויורשיו.
אבל ירמיהו, במחצית השנייה של חייו, דרש להיכנע לבבל ולהינצל. אפילו בתוך המצור הבבלי האחרון על ירושלים בימי צדקיהו, עוד אמר הנביא למלך (בבית הסוהר; ל"ח, יז-יח):
"כֹּה אמר ה'...
אם יָצֹא תֵצֵא אל שרי מלך בבל,
וחָיתה נפשך,
והעיר הזאת לא תִשָׂרֵף באש...
ואם לא תצא...
ונִתְנה העיר הזאת ביד הכשדים,
וּשְרָפוּהָ באש"...
העם הזה הוא 'עם קשה עורף' – חלק ממנו מופנה נגד הברית והייעוד, וחלק ממנו מגויס נגד כל שעבוד זר, דתי, תרבותי או פוליטי. כבר בימי משה היו עובדי העגל והתיירים-המרגלים מצד אחד, והמעפילים בהר נגד גזֵרת ארבעים השנה מאידך.
גלוי וידוע שהחוגים היותר נאמנים לעצמאות יהודה לא ישלימו עם צו הכניעה של ירמיהו, וימרדו בשלטון הבבלי עדי חורבן. אם יסיר ה' מירושלים את שמירתו המיוחדת (אחרי שעמדה במבחן הקשה מול סנחריב), העיר תישבר מבפנים בין כְּנוּעים לבין קַנאים, ותעלה באש.
באדיבות אתר 929