הרב אלקלעי, בנימין זאב הרצל ויוסף חיים ברנר - כמו ישעיהו בפרקנו. תיאורים מדהימים צופי פני עתיד כתבו הוגים ומנהיגים, שלא ראו עצמם נביאים.

 

בשבת 'נחמו' התר"ף (1920) הגיע הנציב הבריטי הלורד סמואל, יהודי וציוני, לבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה, ונתכבד בהפטרה**  – "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמי, יֹאמַר א-להיכם; דַבְּרוּ על לב ירושלִַם וקִראוּ אליה..." (א-ב).
הקהל פרץ בבכי מרוב התרגשות. אחרי אלפי שנות גלות, נדודים ודיכאון, עומד מושל יהודי בירושלים מכוח הצהרת בלפור והחלטת 'חבר הלאומים', בדומה לזרובבל (ולנחמיה), בתחילת בית שני. 
"החֵרְשים שְמָעוּ, והעִוְרים הַבּיטוּ לִראוֹת" (מ"ב, יח). הנבואה הזאת שבפרקנו לא נכתבה בהצהרת בלפור, ממש כמו שלא נכתבה בהצהרת כורש – נבואות לא נכתבות כשהן מתקיימות...

תיאורים מדהימים צופי פני עתיד כתבו הוגים ומנהיגים שלא ראו עצמם נביאים, וטוב שאנו יודעים מתי.

הרב יהודה אלקלעי (שלום ירושלים, כתבי הרב אלקלעי א', עמ' 34) כתב (ב-1840):  "דברי הזוהר הקדוש... על חשבון ת"ר (כזמן הגאולה)... לא נאמרו על שנה זו בלבד, כי אינו ענין ליום אחד... ות"ר נקראות מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש חס ושלום". השואה פרצה בשנת ת"ש (1940), כעבור מאה שנה!

יוסף חיים ברנר (כל כתבי, ג', עמ' 90) כתב (ב-1905): "ששה מיליונים (יהודים) תלויים בשערה שרופה... הבו לנו מערה וניחבא בה".

בנימין זאב הרצל כתב ביומנו (3 בספטמבר 1897): "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים; לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העברים; אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר חמישים שנה יכירו בה הכל".

ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל נתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר, כעבור 50 שנה.

____________________________

* סיפור שקראתי בצעירותי.

באדיבות אתר 929