מה כל כך מיוחד במשפט שלמה?

בפרקי שלמה אלה הגענו באמת למלוכה. שלמה בן דוד יושב על כסא אביו, בת-שבע אמו כגבירה, חתונה פוליטית דרמטית עם בת פרעה תוך שינוי מעמדו של עם ישראל במרחב כולו. אלף קרבנות עֹלָה עולים על המזבח, ופתאום נראים קרבנות התמיד שבתורה מינימליים. ובכל זאת העיקר בפרק והבקשה הייחודית לשלמה היא "לֵב שֹמֵעַ לִשְפֹּט את עמך להבין בין טוב לרע" (ט). בזה קנה שלמה את עולמו בעיני ה', ובעיני המקרא והדורות הבאים.

אבל מה מיוחד כל כך במשפט התינוק הנותר משתי הנשים הזונות, ובהכרעה מי האם האמיתית (המרחמת)?

"ויאמר המלך: קחו לי חרב... גִזרוּ את הילד החי לשנים..." (כד-כה) - מכאן ברור, ששיטה זו של חלוקה בהעדר ראיות, או בראיות סותרות, הייתה מקובלת שם. אבל הכרעה כזאת לא נמצאת בתורה, אלא רק במשנה: "שנים אוחזין בטלית... זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי... יחלוקו" (משנה בבא מציעא, פרק א, א). כנראה, כי אין צדק בדין 'יחלוקו', ולפיכך הוא חלק ממשפטי המלוכה (ובהיעדר מלוכה, גם בבתי דין מכוח הציבור), כפשרה במצבים של חוסר יכולת להכריע על פי עדים או בראיות ברורות.

אכן, כך אמר דוד למְפיבֹשֶת בניסיון להטיל פשרה שלא יכלה להיות אמת ולא צדק, במשפטו מול ציבא - "למה תדבר עוד דבריך? אמרתי: אתה וציבא תַחְלְקוּ את השדה" (שמואל ב י"ט, ל), ובאמת, מְפיבֹשֶת לא רצה לקבל חלוקה לא צודקת, והעדיף לוותר על הכל.

אולם שלמה השתמש בדין 'יחלוקו', שהיה מקובל כל כך במשפטי המלוכה, כמנוף לייצר ראיה מכרעת במקום של חוסר ראיות, ולהגיע ממשפט המלוכה למשפט אמת וצדק, וזו גדולתו לדורות.

באדיבות אתר 929