כיצד מכלכלת התורה את המניעה להתפלג לזרמים שונים מחד, ומאידך את הצורך הקיים בשמירת הייחודיות והביטוי האישי של קבוצות שונות בעם?

 

שיבת ציון היא ללא ספק אחד מגדולי הניסים בתקופת התחייה, אולם נס זה גם הוביל להתמודדות עם שאלות רעיוניות והלכתיות מהותיות. מארבע כנפות הארץ באו שבי ציון ועימם מנהגים שונים. הוקמו קהילות, ישובים, ישיבות ובתי מדרשות לרוב, וכל אחד מהבאים רצה כדין, לקיים "אל תטוש תורת אימך", ולאחוז במנהג אבותיו. מאידך, היו רבים שערערו על המשך שמירת מסורת אבות תוך חלוקת היישוב והקהילה לבתי כנסת שונים, בהם קובעת כל עדה ברכה לעצמה. הללו טענו כי יש צורך באיחוד הכוחות של האומה באמצעות נוסח אחיד המסמל את החזרה לארץ ישראל.

בפרקנו מצווה התורה: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ..." (א), וידוע פירושו של הספרי: "לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת". וכן הוא אומר במקום אחר: "יחד שבטי ישראל - ולא כשהם עשויים אגודות אגודות...".
מן הדברים עולה כי מגמת התורה היא למנוע מאתנו להתפלג. רוח התורה משדרת אחדות בסיסית, קיומית, המאפשרת לנו להיות כולנו "בָּנִים אַתֶּם לַה'" (א) ומתוך כך: "עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ" (ב).

אולם עדיין נשאלת השאלה האם אין מקום לביטוי אישי? נקדים ונאמר כבר עתה כי יש ויש. השאלה קשורה, במידה רבה, בכבוד ההדדי, בהכרה ובנתינת המקום לעמדה האחרת. התורה מדמה את עם ישראל לבנים. לכל ילד, אופי שונה, אחר. אבל כולם - אחים ובנים לאב אחד. השורש המשפחתי, הנשמתי, תופס את המקום המרכזי בהגדרת הזהות. הבעיה מתחילה כשבמקום להבליט את השורש המאוחד, אנו נותנים דגש דווקא להתאגדות המבדילה, דבר שמגביה את החומות בפני האחרים. כך מתחלק העולם לאלה שהם 'לנו' ולאלו שהם 'לצרינו'. כך בדיוק קורה שהתורה נראית כשתי תורות וריב ומדנים משתלטים על האטמוספרה הלאומית. התורה לא אוסרת על ריבוי גוונים, על השמעת עמדות, אך היא מבקשת מאתנו לא למהר להקים 'אגודות'.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול