ספר דברים מספר את התורה מנקודת מבט אנושית. הוא מציג את עם ישראל כעם לוחם, שיש לו ערבות הדדית חזקה.

 

ספר דברים הוא 'תורת האדם' הכלולה ב'תורת ה''. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְֹרָאֵל" (א) הם המשך ישיר לדבר ה' למשה עם בואם לסיני – "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ו). לכן, עשרת הדיברות ומעמד הר סיני יעמדו במוקד של ספר דברים בפרשנותו של משה. והמצוות, החוקים והמשפטים יסודרו כתולדות של הדיברות; כל זה אחרי המבוא (פרקים א'-ד').

עם ישראל בספר דברים נקרא "גוי גדול" (ד', ז-ח), ו"עם קדוש" (י"ד, ב, כא), אבל הביטוי "ממלכת כֹהנים" לא נזכר, כמו גם תורות הקרבנות והטהרה, ודיני 'מקדש וקדשיו', פרט לעלייה לרגל אל "המקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו" (י"ב; ט"ז).

עם ישראל בספר דברים הוא עם לוחם, "אחרי הַכֹּתוֹ את סיחֹן מלך האמֹרי... ואת עוג מלך הבשן..." (א', ד), ועומד לקראת המלחמה הגדולה על הארץ אשר "בעבר הירדן" (ג', כ) מערבה. דיני הקדושה והטהרה הם מעבר לאופק של תקופת המלחמה "כִּי לא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (י"ב, ט).

בכותרות ספר דברים נקרא עם ישראל "כל ישראל" (א', א; ה', א; כ"ט, א; ל"א, א), וגם בסיום (ל"ב, מה; ל"ד, יב); הביטוי הזה חותם את התורה.

לדעתי, פירושו בדיוק כמו 'כלל ישראל' בלשונו של הרב קוק – עִם ערבות הדדית חזקה המחברת את כל בני ישראל כאיש אחד ל'כלל ישראל', תופעה המוכרת לנו בימינו במיוחד בזמני מלחמה.

פרק א' הוא סיפור המסע של ארבעים השנה מחורב (=סיני), בעיני משה.

באדיבות אתר 929