בנות צלפחד

פרשת בנות צלפחד היא לכאורה, פרשה הלכתית שיצרה תקדים משמעותי: מעתה, במקרים מסוימים, תוכלנה נשים לרשת באופן ישיר את אביהן ואת נחלתו. אך נראה שהתיאור הדרמטי של המעמד כולו מוביל ורומז לדברים שמעבר לכך. התורה מספרת שהנשים הללו נעמדות לפני משה, ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים, וכל העדה פתח אוהל מועד. משהו בתיאור הזה נראה מבויים. מילא שמנהיגי העם נמצאים בקירבתו של משה, אך מה להם לכל העדה בפתח אוהל מועד?

טענתן של בנות צלפחד סדורה וישרה. משה חש שההלכות שיש בידו אינן יכולות להוות פתרון למקרה שהובא בפניו. הוא יכול לפטור אותן לילך לדרכן בתואנה ש'זה מה יש'. וכי העיוות הוא נתון הנובע מן הפער שבין המוסר האנושי והמוסר האלוקי. משה לא רצה לדלג על האינטואיציה שלו שזה מקרה המצריך בירור. במדרש תנחומא נטען שלא רק שמשה הבין שההלכה כאן מצריכה בירור, אלא שמשה גם ידע את התשובה ואת ההלכה. הסיבה שבגללה משה נמנע  מלהשיב להן בעצמו היא מידת הענווה שהיתה בו. בראותו שכל מי שסביבו אינו מסוגל לתת תשובה וכולם תולים בו את עיניהם, עשה גם הוא כמותם ומתוך ענווה תלה עיניו בקב"ה (תנחומא, פנחס, סי' ט).

בזוהר נמצא תיאור מקביל אך שונה מעט: "ולא ידעו דמשה לאו הכי, כיון דחמא משה כך אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא עלי קריבו, מיד אתפרש משה מן דינא" (זוהר כרך ג, בלק, דף רה עמוד ב). ובתרגום פשוט,  משה נמנע מלהשיב משום שראה את כל ה'גדוילים' תולים בו את עיניהם וכולל: הנשיאים, וראשי האבות. מייד פרש משה מן הדין. נדמה לי, שאפשר לפרש את דברי הזוהר קצת אחרת, ולומר שענוותנותו של משה המתוארת בזוהר אינה ענווה של מי שאינו רוצה לגלות ברבים את גדולתו הבלתי מעורערת, אלא של מי שמבין את גודל החידוש הטמון בסיטואציה ובהכרעה ההלכתית שהיא מבקשת, ויודע שהלכה מחודשת כזו, לא יאמין לה איש אם לא שתיאמר מפי הגבורה באופן ישיר חד ומפורש. נושא הירושה הוא נושא חשוב ומכריע בשאלות נוספות הקשורות לאפשרויות השונות של הקמת משפחה בישראל. משה הבין שההיפוך הנדרש לצורך עשיית הצדק במקרה הזה, טומן בחובו שינוי רדיקלי הנוגע לכל תורת הירושות והנחלות בישראל. שינוי כזה יכול להתפרש כביטוי לרפורמה אנטי ממסדית.

היענותו של משה בהצדקת השאלה היא עצמה בבחינת הפתעה, קביעת הקב"ה בכבודו ובעצמו שהן צודקות בשאלתן ("כן בנות צלפחד דוברות") היא יוצאת דופן. וחז"ל בעקבות הקב"ה העצימו את המעמד ואת משמעות טהרת בקשתן של הנשים.

המדרשים מתארים שלסיפור הזה יש רקע היסטורי. "באותו דור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים". הדור הוא דור בעייתי מאד, הם פורקים את נזמיהם ועובדים לעגל, לעומתם, הנשים לא רצו בכך ומחו בבעליהם. הגברים הוציאו דיבת הארץ והנשים באות לבקש נחלה בארץ . וזו הסיבה שפרשת מדיין נסמכה לפרשתנו, "שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים" (תנחומא, פנחס, ז). חז"ל רומזים לא רק לחיבת הארץ אלא גם לכך שהיו גדורות בעריות בניגוד לפריצות המשתוללת בחוץ.

בבבלי מובא ממקור תנאי "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו". והגמרא מבארת שהיו חכמניות כיוון שהמתינו לשעת הכושר לשאול את שאלתן. בשעה שמשה עסק בפרשת הייבום, או אז ניגשו הן אל משה לשאול מדוע אם אמם אינה מתייבמת ולכן, אין נחלת בעלה המת חוזרת אל משפחתה, מדוע לא תירשנה הן במקום זה, כבנים. הן דרשניות כי סגנונן היה מפולפל, דיון בסגנון של "ממאי נפשך": אם אמא לא, למה אנו לא...  וכן בסברתן שאילו היה לצלפחד בן, הן לא היו מציגות בכלל את הקושיה. וצדקניות על שום שלא נישאו אלא להגון להן. הגמרא פה מתארת שבנות צלופחד לא נישאו לפני גיל ארבעים. והסיבה לכך שלא נישאו היתה שהן רצו לשאת את הגבר המתאים והראוי. היום אולי היינו חושבים אותן ל"בררניות", אבל חז"ל סברו שיש בכך גדולה עד שהשוו אותן למשה רבינו שפירש מן האישה (בבא בתרא קיט, ב).

אם נביט על מעמד שאלתן של בנות צלופחד נגלה שמה שעשו כאן הנשים הוא גילויה של הלכה חדשה בעולם. חבורה קטנה של חמש אחיות הצליחו ללמד תורה חדשה את עם ישראל. תורה מוסרית, תורה הבאה מאהבה ומתוך עניין בעולמה הפנימי של התורה. העלאת השאלה כחלק מן הדיון והעיון בפרשת ייבום, כחלק מניסיון לעמוד על החלופות השונות לירושת האב, מגלות שיותר משחפצו לעצמן בנחלה רצו לברר אותה וללבנה. בנות צלפחד הבינו שביסוד הלכת היבום טמון הרעיון שיש דרך שנשים תירשנה. אילו היה  בן, לא היו שואלות. ההמתנה הקשובה של אותן נשים, היא ההמתנה של הנשים לאורך כל הדורות עד דורנו אנו. ההמתנה לאותו דור שבו שאלת "תנו לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל" תהיה שאלה כנה ופשוטה וברורה לכל. התורה עצמה היא הנחלה שאותה ביקשו הנשים.

"ארבעה נקראו נחלה,...תורה, דכתיב וממתנה נחליאל (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות טו).

בדומה למעשה בנות צלפחד, מתממשת שעת כושר זו גם בימינו,  בתקופה שבה צצות שאלות מוסריות של שוויון ושאלות חברתיות, הקשורות בביסוסה של מדינה לעם ישראל בארץ אבותיו. דור של משבר, דור פרוץ ומבולבל, דור שזקוק לגילוי חדש של מה שמשה יכול לראות בכוחות עצמו, אך יודע שרק הגבורה בעצמה יכולה להנחיל. ייתכן שאף הרווקות המאוחרת, כמחיר למהפך, אף היא רמוזה  באותו עניין. והיא חלק מן הביטוי למהפך זה, שבעקבותיו ה'חיפוש אחר ההגון' - קשה יותר.

האוהב ישראל מאפטא מביע את התרגשותו מהאירוע באמצעות  מדרש על שמות הנשים:

כל אחד יש לה שם מיוחד בפני עצמה מפני פועל הטוב שיש בה. שם הראשונה מחל"ה, לשון מחול לה כי שם מקור הסליחה. או לשון מחול להצדיקים לעתיד לבא (תענית לא א). שם השנית עם צירוף הראשונה מחל"ה נע"ה, פירוש שנע והלך כל מחל"ה מזרע ישראל מחמת מיתוק הדינים. שם השלישית חגל"ה, לשון ח"ג ל"ה, שמחה וחדוה תמן. שם הרביעית מלכ"ה, התגלות מלכותא קדישא. שם החמישית תרצ"ה, רומז שהכנסת ישראל הוא מרוצה לפני הקדוש ברוך הוא לעשות הכל כרצונם אחר התגלות אור העליון עולם החירות. ונעשה מצר"ה רצ"ה ממיתוק הדינים. ונעשה הכל רחמים. (אוהב ישראל, פרשת פנחס).

השם מחלה מבטא זמן של חסד ומחילה, וגם מחול שהוא רמז לריקודם של הצדיקים לעתיד לבוא שבו הצדיקים מורים באצבע על הקב"ה ואומרים "הנה אלוקינו זה". שמה של מחלה, לפיכך, רומז לתחושה המפעמת בדור שמגלה את ה' מחדש.  נעה היא סמל גירוש התחלואים, חגלה מבטאת את החגיגה והשמחה הגדולה, מילכה את התגלות מלכות ה', ותרצה את הריצוי והתגלות אור העליון שהופכת כל צרה לרצון, גילוי שיש בו כח ההיפוך. שילוב הדברים מורה על מה שטבעו אותן נשים בעולם: היכולת להיות דבר בעיתו, לשמוח במתן תורה וגילוי מלכות ה' תוך פיזור ערפל, גילוי האמת והשפעת רחמים גדולים (ועיינו שם בהמשך דבריו).