כאשר מסתיימת בניית המקדש, השכינה אינה יורדת מיד כפי שהיה בסיום בניית המשכן, אלא רק לאחר התקהלות של העם, תפילות וקרבנות. מדוע?
במדבר, ישראל הצטופפו בצל השכינה שניהלה את כל חייהם בהשגחה צמודה ונגלית. בעולם מעין זה, בו השכינה שורה מאליה ומלווה אותם בכל דרכיהם, אף השראת השכינה במשכן נעשית כדבר המובן מאליו. ברגע שהבנין מוכן והמשכן הוקם, אזי השכינה נכונה לרדת ואין צורך בהכנות נוספות.
בארץ ישראל המציאות הרוחנית וההנהגה האלוקית שונות בתכלית. מרגע כניסתם של ישראל לארץ, התחילה הנהגה בדרך הטבע. החיים נכנסו למסלול שבו השכינה אינה מלווה את ישראל בניהול חייהם היום-יומיים.
בעולם כזה, אין ירידת השכינה ויצירת נוכחות קבועה של כבוד ה' בעולמו של האדם, מעשה האמור לקרות מאליו. על האדם להזמין את הקב"ה לתוך עולמו, לפנות לקב"ה, להביע את הכרתו והוקרתו למלך מלכי המלכים, לבטא את הכמיהה האנושית למפגש עלי אדמות בין האדם למקום, לבשר על מוכנותו לכך, לחוש את יראת הרוממות הראויה כלפי הבורא ולבקש מן המלך שיופיע בהיכלו. כשהאדם מצהיר "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים" (מל"א ח', יג וכן בדה"ב ו', ב) ומזמין את הקב"ה למקום שהכין לו לשכון בעולמנו ("מכון לשבתך"), אזי הקב"ה עוזב את השמים ושמי השמים ויורד לתוך עולמו של האדם לבית שנבנה עבורו לשכון בתוך ישראל.
בנוסף לכך, כשישראל נמצאים בשפע כלכלי גדול, כבזמן חנוכת מקדש שלמה, השתתפותם ומעורבותם בחנוכת המקדש ובהשראת שכינה בתוכם חשובה ביותר, שהרי מציאות חייהם עלולה להוביל ל"ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח', יד). השאלה הגדולה הניצבת כלפי העם היא האם ישכיל להפנות את שפע הזהב והכסף לגבוה וישתמש בו לפאר את מקדש ה' או שינצל אותו להנאת כריסו בלבד. לכן, המלך והעם נדרשים ליטול חלק פעיל במהלך השראת השכינה במקדש על מנת לחוש ולהרגיש את משמעות השכינה בתוך עולמם, מפני שהמצב המדיני-כלכלי עלול להשכיח תודעה זו. במשכן לא היה צורך בכך, היות וישראל היו סמוכים על שלחן המקום שסיפק צרכיהם באופן מבוקר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון