מעידה חד פעמית

כששמע דוד את תוכחתו של נתן, לא היו בפיו כי אם שתי מילים: "חָטָאתִי לַה'" (יג). אין ספק שעוצמה רבה גלומה במילים אלו. מלכים אחרים שנתקלו בתוכחתו של נביא הגיבו בדרכים שונות לחלוטין. היו מלכים שרתחו מזעם וציוו לפגוע בנביא; אחרים ניסו להתחמק מן האשמה. דוד, לעומתם, מכיר בחטאו, אינו כועס על הנביא ואינו מנסה לתרץ את מעשיו. תגובה זו זכתה גם להערכת גבוה, ועל כן מבשר נתן הנביא לדוד שתשובתו פעלה במישור המידי והצילתו ממוות: "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (שם).
ועדיין עומדת השאלה מדוע איבד שאול את מלכותו על חטא אחד, ואילו דוד לא איבד את מלכותו על פרשה שנראית חמורה הרבה יותר בכל קנה מידה?
לכאורה ההבדל הוא בתגובה של שני האנשים לתוכחת הנביא: שאול היסס מאוד וניסה להתחמק בטרם הודה בפה מלא בחטאו (בעיקר בפרשת עמלק, שמואל א ט"ו), ואילו דוד הודה כאמור מיד. אולם גם לפני תשובתו של דוד לא נזכר כלל שהוא אמור היה לאבד את מלכותו: הכתוב אומר במפורש כי תשובתו של דוד ביטלה רק את דין המיתה שהיה צפוי לו, אך לא נאמר דבר בעניין המשך המלוכה. השאלה חוזרת אפוא למקומה: מדוע לא איבד דוד את מלכותו כשם שאיבד שאול את מלכותו?
כנראה שפרשת בת שבע היא אמנם נפילה חד-פעמית קשה של דוד, אך אינה משקפת את מכלול אישיותו. אל מול נפילה זו עומדת גדלות אישיותו של דוד כפי שהתבטאה באירועים שונים בעבר, ובחשבון הכולל ניתן להסיק שדוד למד את הלקח, ושהפרשה הקשה מציינת את החריג, ולא את הרגיל. שלא כשאול, שנפילתו שיקפה בעיה מהותית בכושר מנהיגותו, ועל כן איבד את מלכותו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון