סיפור בנות צלפחד לא הסתיים בפרק כ"ז אלא הוא חוזר בהקשר אחר גם בפרקנו. ההבדל המשמעותי בין שני חלקי הסיפור הוא שבעוד שהחלק הראשון עוסק בנחלת היחידים הרי שהחלק השני עוסק בנחלת השבט כולו.
לאחר המפקד, המכין את ירושת הארץ של היחידים, באות נציגות היחיד המקופח בירושת הארץ ותובעות את תיקון קיפוחו: "למה יגרע שם אבינו..." (כ"ז, ד); לאחר נתינת המצוות המכינות את חלוקת הארץ וירושתה על ידי השבטים ונשיאיהם, באים נציגי השבט החושש מקיפוחו בירושת הארץ ותובעים את תיקון חששם: "ומנחלת מטה אבֹתינו - יגרע נחלתן" (ל"ו, ד). תיקון קיפוחו של היחיד - טוענים ראשי האבות למנשה - עשוי לבוא על חשבון קיפוחו של השבט כולו.
אף שבמישור המשפטי קיימת לכאורה סתירה בין טענתן של בנות צלפחד לבין טענת ראשי האבות למנשה, סתירה זו ניתנת ליישוב בנקל, כפי שיתברר מהמשך הסיפור. חשוב יותר לשים לב דווקא למניעים הדומים של שתי הקבוצות הטוענות: לשתי הקבוצות הללו יקרה מאוד זכות ירושת הארץ. הן בנות צלפחד והן ראשי האבות למנשה אינם באים בטענתם מחמת סיבות ממוניות. הזכות לנחול בארץ היא זכות ליחיד ולציבור, והן היחיד והן הציבור חפצים בכל מאודם במימושה של זכות זו וחרדים מפני קיפוח אפשרי שלה. שוויון המניעים הזה הוא המובע בהקבלות הישרות שבין שני חלקי הסיפור.
ספר במדבר מסתיים בפתרון שלם של בעיות ירושת הארץ: הן בעייתם של היחידים, שבנותיהם יורשות אותם אם אין להם בנים, והן בעייתם של השבטים - שנחלתם השבטית עלולה להתקפח בשל כך.
שני הגורמים שטענו את טענותיהם לפני משה טענו אותן בטוב טעם ודעת, בדרך ארץ רבה וללא כל איבה ביניהם. אין הם רבים על קרקע בעין אלא על נחלה שעתידה להינתן, והם עושים זאת מתוך חיבה גדולה לארץ היעודה.
מפני כל זאת זכו שתי הקבוצות הללו בהסכמה א-לוהית לטענותיהן ובהוראה המאפשרת לשתיהן לזכות בנחלת הארץ: "כן בנות צלפחד דֹברֹת" (כ"ז, ז) - "כן מטה בני יוסף דֹברים" (ל"ו, ה).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון