בנות צלפחד הצביעו על חֶסֶר בחוק הנחלות שיש למלא אותו. משה רבינו התייחס בכבוד לטענות המושמעות ואף הקב"ה בכבודו ובעצמו הודה לדבריהן.
ירושת הארץ וחלוקתה נעשתה לפי שבטים ובתי־אב: הבנים יורשים את הנחלה המשפחתית ואילו הבנות נישאות ועוברות לגור בנחלת הבעל ומשפחתו. טענתן של בנות צלפחד לא הייתה נגד הסדרים הללו, שתאמו יפה את אופיה של ההנהגה הכלכלית בחברה החקלאית שבה חיו, אלא נגד לאקונה, חֶסֶר, שנמצא בחוק הכללי, מצב מסוים שהחוק אינו עונה עליו: כאשר יש לאב בנות בלבד, שאז עלולים המשפחה והשבט לאבד את הנחלה. משה רבנו הכיר בצדקת הטענה, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (ה). ואף הקדוש ברוך הוא הודה לדבריהן באומרו: "כן בנות צלפחד דוברות" (ז), ובהציעו פתרון שהוא מעין "תיקון", סעיף־משנֶה לחוק הכללי שאין בו פתרון למקרה המיוחד הזה.
חז"ל משתמשים בדוגמה הזאת כדי לחנך למידה הטובה של "מודה על האמת" ומשבחים את התכונה הזאת תוך שהם נוטלים דוגמה ממשה ומהקדוש ברוך הוא בעצמו, ש"הודו על האמת"!
אחת המסקנות העולות מפרשת בנות צלפחד היא שחכמי הדור צריכים להקשיב היטב לביקורת המושמעת על־ידי נשים חכמניות על עוולות ותקלות המופיעות לעתים בסדרי ההלכה המקובלים. כשם שמשה רבנו לא סתם את פיותיהן של בנות צלפחד, הודה על האמת וקיבל את אישורו של הקדוש ברוך הוא לפתרון הבעיה שהעלו הבנות, כך ראוי שייעשה גם בזמננו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר