במהלך המפקד שמטרתו החלוקה לנחלות, קוטעת התורה את רצף העניינים פעמיים ומספרת על בני קורח ובנות צלפחד. נראה שהמשותף להם הוא שלא אביהם של הבנות ולא בני קורח היו שותפים במרדו של קורח ועל כן הם זכאים לנחלה.
לאחר כמעט ארבעים שנה, שוב פוקד משה את בני ישראל. מטרת המפקד הפעם ברורה - "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (נג).
בשני מקומות בפרק נקטע המניין השיטתי, ומתוארות עובדות שאינן חלק ישיר ממנו: תחילה, במשפחות שבט ראובן, עם אזכורם של בני אליאב, נמואל ודתן ואבירם, אומרת התורה: "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'... וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (ט-יא).
בהמשך, כשהתורה מזכירה את משפחת חפר בבני מנשה, היא מוסיפה: "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" (לג). מדוע נזכרו עובדות אלו בפרק זה?
מהמשך הפרשה נראה, שקיים קשר רעיוני בין בנות צלפחד לפרשת קורח. שהרי כאשר באו בנות צלפחד לבקש נחלה כדי שלא ייגרע שם אביהן מתוך משפחתו, הן מדגישות: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" (כ"ז, ג). מסתבר שבנות צלפחד הבינו, שלוּ אביהן היה אכן שותף לעדת קורח, לא הייתה להן זכות לבוא ולבקש חלק בארץ, ממש כפי שדתן ואבירם לא זכו לכך. שהרי כיון שהללו ביזו את הארץ (ט"ז, יג), בדין הוא שלא יזכו לנחול בה נחלה.
מסתבר, שגם בני קורח לא נטלו חלק בעדת אביהם, ומשום כך זכו להישאר בחיים. גם הם, אם כן, יזכו לנחלה המיוחדת שיש ללויים בארץ ישראל, כאשר ה' הוא נחלתם. נמצאנו למדים אפוא, שלא בכדי מזכירה התורה בפרק המפקד את בני קורח ובנות צלפחד: אלו ואלו ראויים לנחלה בארץ, כיון שלא נטלו חלק במאיסה הגדולה בארץ חמדה, שהתרחשה בימי קורח, והכירו בחומרתה.
בין אנשי 'הדור השני' שבמדבר, המתוארים בפרקנו, אנו מוצאים אפוא אנשים בעלי שאר רוח מיוחד, שיוכלו להוות כוחות משמעותיים עם הכניסה לארץ. אנשים כדוגמת פינחס, בני קורח ובנות צלפחד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת