בין "למה נגרע" ל"למה יגרע"

בשני מקומות בספר במדבר באו אנשים מבני ישראל אל משה ובקשו ממנו פיתרון הלכתי לבעיה, המקפחת אותם שלא בצדק, לטענתם: בפרק ט' (ו-יד) מסופר על האנשים הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח, ובפרק כ"ז (א-יא) מסופר על בנות צלפחד. 

התורה מעצימה את ההשוואה שבין שתי הפרשיות, על ידי שימוש בלשון דומה. בשתי הפרשיות תחילת הדיון מתוארת בלשון מקבילה: בפרק ט' נאמר – "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם... וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן" (פס' ו), ובפרק כ"ז – "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן" (פס' א-ב). 

בשני המקומות טענת הקיפוח מובאת אף היא בלשון דומה: "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה'..." (ט', ז), לעומת "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ..." (כ"ז, ד). בשני המקרים פונה משה לקב"ה כדי לשמוע מה עליו לענות, ובשני המקרים מסתבר, שהצדק עם הטוענים, ומשה מצטווה ללמד את בני ישראל את הדינים החדשים (ט', י; כ"ז, ח).

אולם, למרות נקודות הדמיון שבין הסיפורים, ניתן לעמוד על הבדל בולט אחד. בפרק כ"ז, עוד לפני שמצווה ה' את משה לדבר אל בני ישראל ולומר להם את פרשת הנחלות, מקדים הקב"ה ואומר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" (כ"ז, ז). רק לאחר התשובה הספציפית לבקשת בנות צלפחד, נאמרת הפרשה כולה לבני ישראל. בפרק ט', לעומת זאת, אין כלל אמירה כזו, והפרשה מתחילה מיד בציווי שנצטווה משה ללמד את בני ישראל. מה הסיבה להבדל זה?

נראה, שאכן הבדל משמעותי יש בין שתי הפרשיות. בנות צלפחד פנו אל משה מתוך מניע אישי ואף שאכן צדקו בטענתן, הן לא חידשו הלכה, אלא רק גרמו למשה ליידע את בני ישראל על קיומו של סדר הנחלות, שבמסגרתו כשאין לאדם בן, בתו יורשת אותו, בפרק ט', לעומת זאת, נראה שבקשתם של האנשים אכן חידשה את עצם ההלכה, שלא הייתה קיימת קודם לכן. רצונם הכן והאמתי של האנשים הללו, זיכה אותם, ואת עם ישראל כולו, בדין מחודש, החריג מכול התורה כולה – מתן אפשרות שנייה למי שהחמיץ את המועד הראשון.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת