בין תקווה לייאוש

בפרק זה, כהמשך של פרק ט"ז פונה איוב לקב"ה ומבקש ממנו עריבות במשפטו שהפך להיות מול רעיו, עריבות שמשמעה מחסה ליום פקודה מפני חיציהם של הרֵעים שכבר אינם רֵעים.

"שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ: כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרֹומֵם: לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה" (ג-ה)

יש כאן סימני קרבה ראשונים של איוב אל הקב"ה, בעת הבנתו שהוא היחיד שאיוב יכול לבטוח בו ביום מצוקתו. זוהי דרך שבה נגלה הקב"ה אל האדם ועונהו 'ביום צרה'. סימנים אלו ילכו ויתרבו, אך לא ברצף של עליות. רגעי הייאוש וביעותיו של השטן עדיין מפעמים בקרבו בעת צרתו, ועוד נכונו לו נפילות רבות. הוא ממשיך בחיזוק ידי עצמו בתלאותיו:

"וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ" (ט)

אך כוחם של רגעי הייאוש עדיין גדול, ולקראת סוף המענה איוב נופל שוב:

"אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי: לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה: וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה" (יג-טו)

בשחת, ברימה, בשאול ובחושך הוא משול לחלוטין למת. שוב עולה השאלה שניסרה בפרקים י"ג-י"ד: היש למת תקווה? כלום יזכה לתחיית המתים? תשובתנו באמונתנו נחרצת: נאמן אתה להחיות מתים. אך איוב בשלב זה עדיין אינו שם.