שאלה חינוכית

ישנן שיטות רבות בפירוש חטאו של דוד. הבעיה העקרונית היא בפער בין ה'פשט' לבין מאמרו של ר' יונתן: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (בבלי שבת נו ע"א).

נראה כי יש כאן שאלה רחבה יותר: האם ניתן לייחס לאישי המקרא חטאים חמורים? זוהי שאלה מוסרית בסיסית. שיטת ר' עקיבא, ובעקבותיו תנאים ואמוראים רבים, מניחה שהדבר ייתכן. לעומת זאת, ר' שמעון בר יוחאי, ובעקבותיו תנאים ואמוראים אחרים, נוקטים דרך המצמצמת את החטא.

מחלוקת המפרשים איננה מתחילה בהכרח בשאלת האמת או בשאלת פשטי הכתובים. היא נעוצה בעמדת יסוד מוסרית או פדגוגית: מה מותר לתרגם, וכיצד יש לדרוש. גם אם אין עמדה זו מוצגת במפורש כמניע הפרשני, היא קיימת מתחת לפני השטח. ה"דרך האחת" (המוזכרת בדברי הרב יעקב מדן) הולמת את שיטת ר' עקיבא, שאינו מהסס להציג דופי באישי המקרא. הדרך השנית (היא שיטת מו"ר הגר"א נבנצאל), היא הדרך של התנאים המנוגדים לר' עקיבא עד הקצה האחר, הגורסים שהדרך החינוכית הנכונה היא להציג את אישי המקרא בטהרתם. לדעתם, הצגת חטאיהם כמשמעם יש בה חשש תקלה; והם פוסקים, שלא רק בתרגום לעמי ארצות והדיוטות בבית הכנסת יש להקפיד בכך, אלא גם ליושבי בית המדרש בדורות האחרונים עשוי להיגרם נזק רוחני אם יבארו החטאים כמשמעם.

בדרך זו, לא ייתכן לומר גם שמשיח ה' חטא בחטא כה חמור. אינני מאמין שנעלמו מעיניו של הגר"א נבנצאל כל המקורות המעידים על כך שדוד חטא בחטא חמור. אלא שהגר"א נבנצאל מורה שיש לנהוג כמאן דאמר "כל האומר... אינו אלא טועה".

לענ"ד, הבעיה כלל איננה בפרשנות המקרא. הדיון הוא בהנחות היסוד המוסריות, ובמגמות חינוכיות.

אחת משאלות היסוד שצריך לתת עליה את הדעת היא שאלה חינוכית. כיצד ראוי ללַמד תנ"ך בציבור, וכיצד ילַמד הסופר בבית המדרש. מן ההלכה עולה, שאפשר שאפילו בלא מחלוקת השיטות, יכול אדם לסגל לעצמו שתי דרכים. לא הרי מה שהוא מלמד בבית המדרש לחכמים, כהרי מה שהוא מפרסם בכתב-עת המיועד לציבור הרחב. כדבר הזה מצינו לא רק בתרגום המקרא ופירושו, בעולם האגדה והדרש, אלא גם בעולם ההלכה הסדור והקצוב. פוסקים מבחינים בין מה שהם מורים ליחיד, לבין מה שהם מפרסמים בציבור; בין מה שכותבים בסגנון רבני בחיבור למדני לבין מה שכותבים בספרי הלכה מקוצרים המיועדים לציבור הרחב.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות