"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי-אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת-הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל-הַיְּהוּדִים: וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים? הֲיַעַזְבוּ לָהֶם? הֲיִזְבָּחוּ? הַיְכַלּוּ בַיּוֹם? הַיְחַיּוּ אֶת-הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת?" (לג-לד)

השיחה התנהלה בין סנבלט וטוביה וחבורה של צרי יהודה וחיל שמרון. הם עמדו מנגד וראו שהעבודה נעשית בהתלהבות. סנבלט מביע את תקוותו שגם הפעם יגיע צו שיבטל את השלמת החומה.

ננסה לברר איפה עמד סנבלט עם אחיו וחיל שמרון כאשר אמר את דבריו ביחס לבוני החומה:

סנבלט רואה 'אבנים שרופות'. אולם, אי אפשר להעלות חומה באש, משום שאין בה חומר דליק. לעומת זאת, חומר דליק יש בשערים. לכן סביר להניח שסנבלט עומד ליד שער.

מסתבר שסנבלט וכנופייתו באו מצד צפון (שתמיד היה נקודת התורפה של ירושלים), ועמדו מול שער אפרים, הוא שער שכם של ימינו. השער, שהיה מעין שני חדרים הצמודים זה לזה בזווית ישרה, היה הרוס - ללא דלתות וללא כיפה. בפנים היה מלוכלך ומפויח. כשהסתכל סנבלט על השער השרוף וההרוס יכול היה לאמר: "היחיו את האבנים... והמה שרופות" (לד).

המפרשים מסבירים שהכוונה לשרפת השער על ידי חיל כשדים, ואין זה סביר. חורבן ירושלים היה בשנת 586, נחמיה החל במלאכתו לחיזוק החומה בשעת 445, כלומר 141 שנה לאחר החורבן. במשך תקופה ארוכה זו שטפו הגשמים והרוחות את סימני העשן והפיח מחורבן נבוכדנצר. לא אלה הרשימו את סנבלט, וכנראה שהוא רומז בדבריו על שריפה אחרת, קרובה לימי נחמיה. כנראה שהיה חורבן ושריפה זמן מועט לפני בוא נחמיה, רחום ושמשי הצליחו במלשינותם ומנעו את בניין החומה בזרוע וחיל, וסנבלט מקווה להצליח גם כן למנוע את הבנייה.

עמידתו של סנבלט וכנותיו אל מול החומה כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר אונים להפסיקה, עמידתו זו מסמלת תחילת פרק חדש ומבטיח בשגשוגה של העיר והמדינה כאחד.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת