תוכו רצוף אהבה

 
פרשת ויקהל – למחרת יום הכיפורים נאמרה. תמו ימי הזעם והסתר הפנים, בעקבות חטא העגל, ורוח פיוס וסליחה החלה מנשבת בחללו של עולם. זה עתה ירד משה מן ההר ובפנים קורנות החל לצוות על מלאכת המשכן.

אך ראה זה פלא: משה אינו מטיל מס כדי להבטיח את הסכום הנדרש לבנין המשכן. ומלבד "מחצית השקל" נותר הכל לנדבת הלב (ה). היעמוד העם באתגר, ויוכיח כי לא רק להתפרק בשיכרון המחול סביב העגל הוא יודע, אלא גם להתנדב בלא פחות תשוקה ומסירות לבניין המשכן?

משה פורש את ה'מפרט הטכני' הנדרש, והעם יוצא מלפניו בדומייה, כי לא מילים רמות דרושות עתה, רק המעשים ידברו בעד עצמם. ואכן המעשים אינם בוששים לבוא: "ויצאו... ויבואו... הביאו... ויבואו... הביאו..." (כ-כב) ארבע עשרה פעמים חוזרת המילה המנחה "הביאו" בפרשה, ומלמדת על נדבה הזורמת כנחל איתן מכל חלקי העם: איש ואשה, עשיר ודל, מפשוטי העם ועד נשיאי העדה.

שוו לנגד עיניכם את המעמד המופלא המתואר בתורה: בבוקר בבוקר מעלות השחר, משתרך תור ארוך לפני לשכת התרומה ואנשים נדחקים וממתינים שעות ארוכות כדי לתת ולא כדי לקחת עד שבסופו של דבר, הכרח היה לסגור את אשנבי הלשכה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (ל"ו, ה-ו).

אך לא רק בכמות ובהתלהבות מתייחדת נדבת הלב למשכן. עיקר ייחודה באיכותה ואופייה יוצא הדופן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (כב). ושוב תמונה מדהימה: זוגות זוגות הם באים, איש ואשה ומביאים שלל תכשיטים. לא רק נזמים שבאף, כדרך שפרקו לעגל, אלא "תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים", ובכללם אף תכשיטים אינטימיים (גמרא שבת ס"ד ע"א).

מה מגמת התורה בהדגשת נדבה מוזרה ונועזת זו? נראה כי ברצונה להבליט את נדבת הלב – הנמשכת מתוך המעגל הפרטי של חיי האהבה בחיק המשפחה, ומתרוממת ועולה אל האהבה הלאומית והא-לוהית המתגלה במשכן, שבו מתייחדת כנסת ישראל עם ה' יתברך – דודה וגואלה. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות