נבואת אמת ונבואת שקר

בפרשת הנבואות הראשונה של מיכה מופיעה פסקה ובה תוכחה לנביאי-השקר. פסקה זו בת ארבעה פסוקים בפרק ג' (ה-ח) מפנה את תשומת הלב להבנת התופעה של נבואת-שקר. בדברי הנביא נזכרים "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה", ובלשון ימינו נאמר: נביאים להשכיר, נביאים מקצועיים שפרנסתם על נבואתם. לעומת זאת, בפסוקים הבאים, מדובר על "לילה לכם מחזון... ובאה השמש על הנביאים, כי אין מענה אלקים". המונחים נראים יותר נאצלים מאשר נבואת-שקר פשוטה בעבור בצע כסף, המושגים "חזון", "מענה", גם אם בלולים הם בקסם, ובקוסמים, מכל מקום משמשים הם אף את נבואת-האמת. ובמיוחד בולטת ההנגדה בה מעמיד נביא האמת, מיכה המורשתי, את עצמו, בניגוד לנביאים אלה: "ואולם אנכי מלאתי כח את רוח ה' ומשפט וגבורה, להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו".

יתר על כל האמור יש להדגיש שבפעם הראשונה בהסטוריה הנבואית נזכרת בספרנו המלחמה בנביאי-השקר. הושע וישעיהו רק הזכירו אותם כלאחר יד, ואילו מיכה מקדיש להם תוכחה מיוחדת.

ההבדל וההבחנה בין נביאי-השקר ונביאי-האמת היתה קשה מאד. ראשית, גם מבחינה חיצונית היה דמיון רב בין שתי הקבוצות. אחאב מלך ישראל אינו מבדיל בין מיכיהו בן ימלה וצדקיה בן כנענה (מלכים א, כב). הנביא הזקן מבית-אל רימה והחטיא את נביא האמת הבא מיהודה ומדבר אליו כאל חבר: "גם אני נביא כמוך", ואיש האלוקים מאמין לדבריו, מבלי להכיר שהלה משקר (מלכים א, יד). מאלף הוא הפרק בירמיהו (כח) המספר על ההתנגשות בין ירמיהו לחנניה בן עזור. ירמיהו נשאר משתומם ותמה לנוכח נבואתו של חנניה על מפלת בבל, ואין לו אלא לענות אמן אחר נבואת-הנחמה של חנניה, מבלי יכולת להכריע אם שליחותו שליחות-אמת היא. רק נבואה מפורטת ומפורשת מעמידה את ירמיהו על השקר שבדברי חנניה. ובמפורש מתנבא זכריה (יג, ד): "ולא ילבשו אדרת שער למען כחש", והרי אנו מכירים את האיש הלובש אדרת שער, את אליהו התשבי.

 איך בא דבר נבואה אל הנביא? מה היו הרגשותיו ורעיונותיו במשך זמן התפעלותו הנבואית? מה הם התהליכים הנפשיים הרוחניים שעברו על הנביא משעה שזכה לרוח הנבואה ועד שמסר את הנבואה לשומעים? על כל השאלות הללו אין בידינו לענות. ההתגלות הנבואית היא תופעה מעבר לגבולות הניסיון האנושי. אנו יכולים לדון עליה רק מפירורי רמזים מעטים המפוזרים במקרא, ומעטים עוד יותר הנתונים לבעיית נביאי-השקר.

מהסיפור על ההתנגשות בין מיכיהו בן ימלה ונביאי אחאב (מלכים א, כב) אפשר אולי להסיק שהיתה שכבת נביאים פטריוטים, נביאי ניצחון וישועה, והמקרא רואה אותם במידה מסוימת כנביאים שלוחי שמים, העושים את שליחותם בעצם מסירת נבואת-שקר, כדי להכשיל את אחאב.

שכבה שנייה היתה ודאי זו של הנביאים המקצועיים, שפרנסתם על הנבואה. עליהם רומז כנראה יחזקאל בנבואתו (יג, יט): "ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית נפשות אשר לא תמותנה ולחיות נפשות אשר לא תחיינה, בכזבכם לעמי שומעי כזב". וכשם שיחזקאל מדבר על הנביאות המקצועיות הללו, מתנבא מיכה (ג, ה) על תגובת הנביאים הללו למי שלא משלם להם: "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשיניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה". הפתוס המוסרי שלהם ניזון מן הכוס או מן הכיס.

אולם, בהמשך הדברים (פס' ו-ז) רומז מיכה לשכבה שלישית, אלה המהלכים בדרכי נבואת האמת, מחפשים את המענה, וכנראה שדמיונם הנבואי מטעה אותם לומר שקלטו את דבר ה', ושליחות נבואית, ולא היא. השימוש במושגים "חזון" ו"מענה" אמור כנראה לגבי אותה שכבה שהיתה רחוקה מבצע כסף, ולא עשתה את הנבואה קרדום לחפור בה.

סוג זה מסביר לנו את הנהירה של העם לשמוע את דברי אלה המכונים נביאי-שקר. כאן ההבחנה היתה קשה במיוחד, ומכאן תלונתו של ירמיהו: "ואמר אהה ה' א-לוקים הנה הנביאים אומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיו לכם, כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה" (ירמיהו, יד, יג), והתשובה היא חד-משמעית: "בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה" (ירמיהו, יד, טו). נבואת האמת איננה מתיחסת למניעים של נבואת השקר, בין אם זה בצע כסף, בין אם מקורה במה שקרוי "הנבואה העממית", ובין אם יסודה בנבואה "המקצועית". האמת היא אחת, וכל סטיה ממנה נכללת בקבוצה הרחבה של נביאי השקר. וגם אם נבדלים הסוגים מבחינה אישית, וחלקם אפילו מבקשים את מענה האלוקים.

לגבי נבואת-האמת הכל כלול בקטגוריה אחת, של נבואת שקר, ולעומתה עומד הנביא השליח עם אמיתתו העמוקה, זו המלאה כוח, משפט וגבורה.