מלכותו של יהורם מלך יהודה

יהורם בן יהושפט מלך יהודה היה בן דורו של יהורם בן אחאב מלך ישראל. השם 'יהורם' בא לפעמים בצורה המקוצרת 'יורם', ואין כל הפרש במשמעות של שתי הצורות האלה. החשבון המדוייק של שנות מלכותם אינו ברור כל צרכו, אך על כל פנים ברור, שהחל יהורם מלך יהודה למלוך בשעה שכבר מָלַך יהורם מלך ישראל, ומת יהורם מלך יהודה בחיי יהורם מלך ישראל, ומסתבר שאיו זה סתם מקרה שבתקופה אחת מלכו בשתי הממלכות השכנות שני מלכים בשם זהה. הדבר הוא תוצאה של הברית, שכרתו אבותיהם של המלכים האלה, יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל. וכסמל לאחדות שביניהם קראו שניהם לבניהם בשם אחד, בשם 'יהורם' השם המבטא את הרעיון, שה' אלהי ישראל הוא רם ונישא, ובזאת הכריזו יהושפט ואחאב, כי שניהם נכנעים לה', וכורתים את הברית בשם ה', והם מקווים ושואפים, שעל ידי האחדות של שני בתי ישראל, יתרומם שמו של ה'. ואף על פי שהיה אחאב עובד את הבעל ונחשב לאחד המלכים הרשעים ביותר שקמו בישראל – הרי מנקודת מבטו של אחאב עצמו לא היתה עבודת הבעל שלו סותרת את אמונתו בה' ואת ההכרזה שה' הוא רם ונישא. אחאב, לפי דרכו שלו, חשב עצמו נאמן לה', והודה, כי ה' הוא אלהי ישראל, אלא שחשב אחאב, שבצד עבודת ה' יש גם מקום לעבודת הבעל, ביחוד משום שהבעל הוא אלהי הצידונים, ואיזבל – אישתו של אחאב – התה בת מלך צידונים, וכשם שכרת אחאב ברית עם מלך צידון וחיזק את הברית על ידי נישואיו עם ביתו של מלך צידון, כך כרת אחאב ברית עם יהושפט מלך יהודה וחיזק את הברית על ידי שהשיא את בתו עתליה ליהורם בנו של יהושפט. וכך נעשו שני המלכים בשם 'יהורם' לגיסים. את הכרתו בה' אלהי ישראל הביע אחאב בשמות שקרא לשני בניו 'אחזיהו' ו'יהורם', ששניהם שמות, ששם ההויה נכלל בהם. אחרי שנפל אחאב במלחמה עם ארם, מלך תחתיו אחזיה בנו. הוא מלך שנתיים בלבד, ומת מחמת "תאונה ביתית" שאירעה לו, ולא השאיר אחריו בן, ועל כן מלך תחתיו יהורם אחיו. והנה יהורם מלך יהודה קרא לבנו, העתיד למלוך אחריו, בשם 'אחזיהו' על שם אחזיהו בן אחאב שמת בלא בנים. ונמצא, שאחזיהו מלך יהודה הוא בן אחותו של אחזיהו מלך ישראל. השם 'אחזיהו' מצוי גם בצורה המקוצרת 'אחזיה', וכמו שתי הצורות 'יורם' ו'יהורם' גם שתי הצורות 'אחזיה' ו'אחזיהו' משמעותן אחת.

יהושפט מלך יהודה היה נאמן לעבודת ה' הטהורה, ואף על פי כן לא נמנע לכרות ברית עם אחאב, שהיה עובד גם את הבעל. ואולם יהורם, בנו של יהושפט, לא הלך בדרכי אביו, אלא סיגל לעצמו את שיטתו של בית אחאב. וכמו שאחאב, בעקבות נישואיו עם איזבל בת מלך צידונים, הנהיג בממלכתו את עבודת הבעל, כך יהורם בן יהושפט הנהיג בממלכתו את עבודת הבעל, בעקבות נישואיו עם עתליה בת איזבל.

בספר דברי הימים מסופר על רשעות נוספות של יהורם מלך יהודה: בשעה שעלה יהורם על כסא המלכות הרג את כל אחיו וגם שרים אחדים משרי ישראל. ואף על פי שהיה יהורם הבכור, ואביו, יהושפט, נתן לו את המלוכה, חשש יהורם מפני אחיו, משום שהיו להם "ערי מצורות ביהודה", וחשש יהורם שהערים האלה עלולות להיות למרכזי מורדים בהנהגת אחיו. יהורם חשב, אפוא, לחזק את מלכותו ולבססה על ידי רצח אחיו. גם בזאת הלך יהורם מלך יהודה בעקבות אחאב מלך ישראל, שמלבד חטאו בעבודת הבעל יש עליו חטא נוסף של שפיכת דם נקי, כמו שעולה מן המעשה המפורסם בכרם נבות היזרעאלי. לאחר שנרצח נבות היזרעאלי בא אליהו הנביא והתייצב לפני אחאב והוכיח אותו בדברים קשים, והודיע לו את העונש הגדול העתיד לבוא עליו. והואיל ויהורם מלך יהודה הולך בעקבות אחאב, קיבל גם הוא מאת אליהו הנביא תוכחה קשה ואיום בעונש. היה זה כבר שנים אחדות לאחר הסתלקותו של אליהו ועל כן כתוב בדברי הימים: "ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא" (דה"ב כא, יב). יש להעיר, שמכתב בלשון המקרא אין פירושו 'איגרת' אלא 'מכתב' הוא מאמר כתוב. יהורם קיבל אפוא נבואה בכתב מאת אליהו הנביא. יש סוברים, שהכתוב מספר כאן מעשה פלאים, שאליהו הנביא, ממקום הימצאו שבשמים, כתב נבואה על גיליון, והשליך את הגיליון מן השמים, אל הארץ אל תוך ידיו של יהורם מלך יהודה. ואפשר לומר שכוונת הכתוב היא, שאחד מבני הנביאים, מתלמידיו של אליהו הנביא, כתב את הנבואה הזאת בהשראת רוחו של אליהו הנביא, והמציא אותה ליהורם.

עונשו של יהורם היה במידה כנגד מידה לפשעיו: הוא הרג את כל אחיו ונשאר לבדו בחיים מכל בני אביו, ועל כן הרגו הפלישתים והערביים את כל בניו, "ולא נשאר ליהורם בן, כי אם יהואחז (הוא אחזיהו) קטון בניו" (דה"ב כא יז). ויהורם עצמו מת לאחר שחלה במחלת מעיים קשה. מחלה זו נחשבה לדבר מכוער ומזוהם, ועל כן לא נקבר יהורם בקברות המלכים, אלא במקום אחר, בעיר דוד, וגם "לא עשו לו שרפה כשרפת אבותיו" (דה"ב כא יט). הכוונה שלא עשו לו "מדורות" לכבודו, כדרך שהיו נוהגים לעשות לכבוד המלכים שמתו. והכתוב בדברי הימים מסכם את חייו ומותו של יהורם "וילך בלא חמדה" (דה"ב כא כ). זה ביטוי יחיד במינו בכל המקרא וכוונתו היא: לא הייתה לו הנאה וסיפוק בחייו וגם במותו לא נעשה לו הכבוד הראוי למלך. וכך בימי יהורם, המלך השביעי למלכי בית דוד, נתדרדרה מלכות יהודה לשפלות עמוקה ולא החלה להתנער משפלותה, כי אם בימי נכדו של יהורם – יהואש מלך יהודה.