מלכות ה' בתנ"ך

הרבה פסוקים בתנ"ך מכתירים את ה' כמלך על העולם, אך כל אחד מהם עושה זאת בצורה שונה. הקריאה הראשונה שמופיעה בתנ"ך היא החותמת כמעט את שירת הים: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו, יח). ההמלכה של ה' בשירת הים היא כחלק מההודיה לה' שהוא נלחם נגד המצרים על הים שהרי "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (שם, ג) וימינו של ה' "תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שם, ו). עם ישראל מכתיר את ה' מכיוון שאין כמוהו מכל שאר האלילים: "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שם, יא). אמנם לא בכל שירה שבה ה' מעורב במלחמה הוא מוכתר למלך, כך למשל בשירת דבורה (שופטים ה') ה' נזכר שירד למלחמה (שם, כג), אך אין הוא מומלך באותה הזדמנות.

כאשר עם ישראל מבקש מלך (שמ"א ח', ד-ה) ה' אומר לשמואל "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם, ז). כלומר ההנחה הברורה היא שה' מולך על עם ישראל ואין הוא צריך מלך מלבד ה'. גם כששמואל מוכיח את העם הוא מבהיר להם שעם כל הרצון במלך בשר ודם, "וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שמ"א י"ב, יב וכך גם גדעון שופטים ח', כג). לעיתים המלוכה של ה' היא כל כך מובנת מאליה, כך שיש צורך לומר שה' הוא המלך גם אם מדובר במלוכה שהיא בכפייה: "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ', לג)

האחריות של ה' על המלכים מלווה אותנו מראשית ימי המלוכה, אצל שאול שהוא בחיר הא-ל (ט', טז) וגם דוד (ט"ז, יב) ואפילו שלמה מעיד על עצמו שהומלך על ידי ה' (מל"א ג', ז) למרות שלא מצאנו בהמלכתו התערבות של ה'. למעשה המלך האחרון שה' ממליך הוא ירבעם בן נבט, שה' תולה בו תקווה גדולה עד כמעט הורשת מלכות בית דוד (מל"א י"א, לח). שוב אין ה' נזכר כמלך בתנ"ך עד בוא נביאי הכתב שמזכירים לנו מיהו המלך האמיתי.

בשנת מות המלך עוזיהו, ישעיהו זוכה להתגלות ה' ולמעשה הוא מתאר שהוא ראה את המלך (ישעיהו ו', ב). בנבואת הפורענות ישעיהו מנבא את התפוררות העולם כולו: גם של עולם הטבע וגם של החברה, והכול נובע ממקור אחד: "כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם" (ישעיהו כ"ד, כג). אין ישעיהו מנסה לצמצם כאן את מלכותו של ה' רק לירושלים אלא להבהיר מיהו מלכה האמיתי של ירושלים. כך גם עובדיה מכריז "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה, כא) לאחר נבואת פורענות קשה על אדום ועל ההפיכה בעולם שיתרחש לאחריה. זכריה מתאר מלחמה גדולה שלאחריה ה' ימלוך בכל העולם: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ" (זכריה י"ד, ט)

מלכות ה' לעיתים מופיעה גם בהקשר של נבואות נחמה. כך נביא הנחמה מכריז על חזרתו של ה' למלוך בציון: "מַה נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ז-ח). עם חזרת העם לירושלים גם מלכם חוזר למלוך – ה', בכבודו ובעצמו. מלוכת ה' כחלק מתהליך הנחמה מופיע גם אצל מיכה: "וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (מיכה ד', ז).

ספרות החוכמה והשירה גם היא מרבה לעסוק בהמלכת ה'. לעיתים אנו שומעים ממש הכרזת מלוכה של ה': "ה' מָלָךְ!" (תהלים צ"ג, א; צ"ז, א; צ"ט, א). ה' לא מולך רק על עמו אלא גם על אומות העולם (תהלים צ"ג, א) ואזכורים נוספים בתהלים הקוראים להמלכת ה' (כ"ד, ז-י; מ"ז, ב-ח; צ"ו, י; צ"ח, ו; קמ"ה, א ועוד), שאף חלק מן המפרשים סברו שחלק מאותם מזמורים נאמרו בראש השנה בעת התפילה.

מכל האזכורים האלו ניתן להבין בבירור כי יש לראות בה' מלך של ממש. אך למרות השימוש הכפול במונח "מלך" הן לה' והן למלכי בשר ודם – אין התנ"ך מתאר את המלכים האנושיים כבני הא-ל, אלא דווקא מדגיש שהמלכים הם אנושיים ואילו ה' מולך על כל העולם ומושל בכול. כפי שראינו מלוכת ה' היא לעיתים מובנת מאליה ולעיתים תקווה רחוקה לימי הגאולה.

נחתום בבקשה שנאמרת בברכת מלכויות בתפילת מוסף שבראש השנה:

"מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודָךְ.
וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ.
וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזָּךְ.
עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ.
וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּו.
וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּו.
וְיאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו
ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ.
וּמַלְכוּתו בַכּל מָשָׁלָה"

----

רוצים ללמוד עוד?