בדברי הנביא אין תשובה ברורה לשאלה בדבר הצומות, וזהו המענה העמוק ביותר: אין לטפל בשאלות בעלות חשיבות משנית, כמו הצומות, שעה ששאלות מוסריות ראשוניות עדיין לא מצאו את פתרונן.
ביסודם של פרקים ז'-ח' בזכריה מונחת השאלה שהופנתה אל הנביא: האם יש להמשיך במסורת הצומות אף לאחר חידוש עבודת המקדש?
אולם מפליא הדבר שאין בפי הנביא תשובה ברורה. במקום תשובה הלכה למעשה מנצל הנביא הזדמנות זו לתוכחת-מוסר. זכריה מפרט בנבואתו-תשובתו את הגורמים ההיסטוריים שהביאו לחורבן וממילא לצום: "וימאנו להקשיב... ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות... והארץ נָשַמה אחריהם" (ז', יא-יד). אנו שומעים אף דברי נחמה על תפארת ירושלים בעתיד, אולם אין בכל אלה מענה למשלחת השואלת: "האבכה בחודש החמישי?" (ז', ג).
כאן מתייצבת לפנינו בעיית המוסר והפולחן בכל חריפותה. לפי האמונה הישראלית הפולחן הוא לא חסד האדם עם הבורא, אלא חסד הבורא עם האדם, וממילא נמצא שאין הצום בשביל הבורא: "הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז', ה-ו).
בפרקים ז'-ח' דן הנביא על הצום, על האמת והשלום, על נחמת ירושלים, על בניית המקדש ועל הכרת העמים בה'. הוי אומר: עצם הכללת הדרשה על יִסּוּד מקום-מקדש לפולחן בין הדרשות המוסריות וכתשובה לשאלה פולחנית מלמדת שאין עיקר וטפל במחשבת הנביא. לעומת זאת, יש בדבריו מוקדם ומאוחר. מעשי הפולחן רצויים רק אם כהקדמה להם באים מעשים מוסריים נאותים.
אפשר שבעצם העובדה שאין תשובה ברורה בדברי הנביא לשאלה בדבר הצומות נעוץ המענה העמוק ביותר. אין לטפל בשאלות בעלות חשיבות משנית שעה ששאלות ראשוניות עדיין לא מצאו את פתרונן. דבר אמת, משפט שלום, שנאת רע והתרחקות משבועת שקר כל אלה הם תנאים ראשוניים למעשים הרצויים בעיני ה'.
כל עוד שהללו לא באו על תיקונם אין מקום לדון בשאלה על דבר הצום. ואף חתימת נבואה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים: "צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (ח', יט). האם יהיו המועדים הטובים מענה, ותנאי להם שמירת האמת והשלום? האם יימשך הצום גם בהווה ובינתיים יש להקפיד על האמת והשלום, ואז בעתיד ייהפכו הצומות למועדים טובים? – כל זה נשאר סתום כרוצה לומר: הכל טפל לעומת עיקר דרישת ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל