נבוכדנאצר, בלשאצר, ודרויש המדי בספר דניאל

ארבעה מלכים ממלכי הגויים נזכרו בשמותיהם בספר דניאל.

השניים הראשונים מלכי בבל: נבוכדנאצר ובלשצר. והשנים האחרונים מלכי מדי ופרס: דריוש המדי וכורש הפרסי.

החזון האחרון שראה דניאל היה כפי שכתוב בפתיחתו: "בשנת שלוש לכורש מלך פרס" (דניאל י א). ובסיומו של החזון נאמר לדניאל :"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל יב יג). והכוונה, שלאחר החזון הזה נפטר דניאל מן העולם. ונמצא שעיקר פעולתו של דניאל היתה בימי שלושת המלכים : נבוכדנאצר, בלשאצר ודריוש המדי, וזו היא התקופה החופפת את שבעים השנה של גלות בבל. וספר דניאל בא ללמדנו, שאף על פי שהיו בני ישראל משועבדים בגלותם, היו בהם אנשים צדיקים וחכמים שזכו לגדולה גם בחצרות המלכים המשעבדים. ודניאל, הנער היהודי, שנלקח בעל כורחו לשרת בהיכל המלך, עלה למעלה רמה של יועץ ופותר חלומות למלכים והיה לשליט רב השפעה במלכות.

ששת הפרקים הראשונים שבספר דניאל מספרים על פעולות דניאל בחצרות שלושת המלכים הנזכרים, והרוב המכריע של הדברים המסופרים אירעו בימי נבוכדנאצר, הראשון שבשלושת המלכים האלה. על הקורות בימי נבוכדנאצר מספרים ארבעת הפרקים הראשונים שבספר. בכל פרק מאורע מיוחד, ובכל מאורע מובלטת חשיבותו המיוחדת של דניאל. בפרק הראשון מסופר שדניאל (וחבריו: חנניה מישאל ועזריה) הובאו אל היכל המלך להתחנך שם והם נזהרו שלא לאכול מאכלים אסורים ואכלו רק 'זרעונים' ושתו רק מים, ואף על פי כן היו בריאים וחזקים והצליחו בלימודיהם. והמלך נבוכדנאצר בעצמו בחן אותם ומצא אותם עולים בחכמתם פי עשרה על כל יתר חכמי בבל. ועל דניאל נאמר במיוחד :"ודניאל הבין בכל חזון וחלומות" (דניאל א יז). בפרק השני מסופר על חלום שחלם נבוכדנאצר ושכח את החלום, ודניאל הצליח 'לשחזר' את החלום וגם לפתור אותו. ואז הודה נבוכדנאצר בגדולת אלוהי ישראל, ומינה אותו שליט על כל מלכות בבל. בפרק השלישי מסופר, שעשה נבוכדנאצר צלם זהב וציווה על כל שרי המלכות ופקידיה להשתחוות לו. וחנניה מישאל ועזריה סרבו והושלכו לכבשן האש, וניצלו ממנו בדרך נס. ואז שוב הודה נבוכדנאצר, בגדולת אלוהי ישראל. בפרק הרביעי מסופר על חלום שני שראה נבוכדנאצר וגם אותו פתר דניאל, ופתרונו הוא שנגזר על נבוכדנאצר שיגורש מחברת בני האדם, וידור עם חיות השדה (ואולי שייהפך אף הוא עצמו לחיה). ודניאל יעץ לנבוכדנאצר לבטל את רוע הגזירה, על ידי צדקה שייתן לעניים. כפי הנראה שמע נבוכדנאצר לעצתו של דניאל וקיום הגזרה נדחה לשנה תמימה. ואולם לאחר שנה נכנסה בלבו של נבוכדנאצר מחשבת גאווה, ובהתהלכו על גג היכל מלכותו, הראה בידו על העיר בבל, ואמר: "הלוא זאת היא בבל הגדולה אשר אני בניתיה בתוקף חוסני ולכבוד הדרי" (דניאל ד כז בארמית). ועוד הדברים בפיו נפלה בת קול מן השמים והודיעה: "לך אומרים נבוכדנאצר המלך – המלכות סרה ממך" (דניאל ד כח בארמית). ומיד נתקיימה הגזרה כפי שפתר דניאל, ונבוכדנאצר גורש ממלכותו (ולא נתפרש בכתוב כיצד), ועבר לדור בין החיות במשך שבע שנים. ולאחר שבע שנים חזר נבוכדנאצר למלכותו (ואף כאן אין הכתוב מפרש כיצד). וכל הסיפור הזה כתוב בספר דניאל בלשונו של נבוכדנאצר בעצמו, בצורת אגרת ששלח המלך נבוכדנאצר לכל העמים שבכל הארץ, והוא מספר להם את אשר קרה לו. ומתוך כך בא – הוא – נבוכדנאצר לידי הכרה בכוחו הגדול של אלוהי ישראל. אגרת זאת פותחת בפסוק ל"א בפרק ג, בלשון הרגילה בפתיחת אגרות: "נבוכדנאצר המלך לכל העמים האומות והלשונות הדרים בכל הארץ שלומכם ישגה", והיא חותמת בפסוק ל"ד' שבפרק ד: "עתה אני נבוכדנאצר משבח ומרומם ומהדר את מלך השמים" וגו'.

מסקירה זו עולה, שארבעת הסיפורים על נבוכדנאצר ערוכים בשני זוגות  מקבילים. הסיפור הראשון שבכל זוג מספר על מסירות נפש מצד בני ישראל לשמור את מצוות התורה. בסיפור שבזוג הראשון – דניאל חנניה מישאל ועזריה מסרבים לאכול מאכלים אסורים ובסיפור שבזוג השני – חנניה מישאל ועזריה מסרבים להשתחוות לצלם. והסיפור השני שבכל זוג מספר על חלום שחלם נבוכדנאצר והחרטומים לא ידעו לפתור אותו ורק דניאל פתר אותו. נבוכדנאצר אינו מופיע כאן בדמות של מלך רשע מחריב המקדש ומשעבד את ישראל, אלא כמלך, שמן השמים נתנו עליו הוד מלכות, וההשגחה העליונה שולחת לו חלומות אמת, להודיע לו עתידות ולהטיף לו מוסר. ונבוכדנאצר, בסופו של דבר, מכיר בגדולתו של אלוהי ישראל ומודיע זאת לכל העמים. ברור שיש כאן כוונה מיוחדת, והיא, ללמדנו שהאויב הגדול של ישראל ומחריב המקדש של אלוהי ישראל נכנע לבסוף והודה בעליונותו של אותו האל שהתיימר לפנים לנצחו. ואגדת חז"ל הרחיבה את הרעיון הזה וסיפרה שנבוזראדן רב הטבחים  של נבוכדנאצר היה לבסוף גר צדק, ונירון קיסר שבימיו פרץ המרד הגדול שנסתיים בחורבן הבית השני, ברח מן צבאותיו והתגייר.

לעומת נבוכדנאצר המוצג, כאמור, באור חיובי, מוצג בלשאצר השליט האחרון של בבל, באור שלילי. הוא מתואר בספר דניאל כבנו של נבוכדנאצר ואולם הוא לא למד מאביו להיכנע לאלוהי ישראל אלא ביזה אותו בפרהסיא על ידי שחילל את כלי בית המקדש ושתה בהם יין. חילול קודש זה גרר אחריו תגובה בו במקום ופתאום הופיעה יד וכתבה על הקיר כתובת שאיש מן הנוכחים שם לא  ידע לפענח אותה. ואז קראו את דניאל, והוא ביאר שהכתובת מבשרת את חורבן בבל במלים שנעשו  מאז מפורסמות מאוד: "מנא מנא תקל ופרסין". בזאת מקביל הסיפור על בלשאצר לסיפור על נבוכדנאצר, אלא שנבוכדנאצר קיבל את אזהרת הפורענות בחלומו כדי שיוכל להעביר את רוע הגזרה. ואולם בלשאצר הרשע אינו ראוי לכך, ובשורת הפורענות מתגלית לעיני כל שרי המלך והיא מתקיימת תיכף ומיד, ואין כל שהות לעשות מה שהוא כדי לבטלה או לעכבה. ולא באה האזהרה של היד הכותבת, אלא כדי להודיע שחורבן בבל בא בהשגחה מיוחדת מן השמים כעונש על חילול הקודש, וגם כדי לתת גדולה וכבוד לדניאל. אמנם בלשאצר נהרג בו בלילה, אבל לפני כן מינה את דניאל לשליט במלכות. ודניאל החזיק בשלטון זה גם לאחר שדריוש המדי תפס את המלכות תחת בלשאצר.

מלך זה – דריוש המדי – זהותו ההיסטורית איננה ברורה. בדניאל הוא מופיע כיורש מלכות בבל, ואיש זקן, בן שישים ושתים שנה. ומלך, כנראה, שנה אחת בלבד. בתור מחריב מלכות בבל הרשעה – דמותו היא חיובית מאוד. הוא רוצה בגדולת דניאל, ורק בלחץ שריו המקנאים בגדולתו של דניאל הוא מצווה להשליך את דניאל לגוב האריות, והוא מצטער מאוד על כך, ושמח מאוד כאשר ניצל דניאל. בדרך כלל יש לומר, שהסיפור על הצלת דניאל מגוב האריות בימי דריוש המדי מקביל לסיפור על הצלת חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש בימי נבוכדנאצר. וכמו נבוכדנאצר גם דריוש שולח אגרות לכל העמים שבממלכתו ומספר להם את גדולתו של אלוהי ישראל.